אביב שמח
איך שהאביב מגיע ואני מתחילה להריח את הפריחה ולראות אותה במלוא הדרה הזוהר
דברים בראש שלי משתנים
מחשבות זורמות בהמוניהן לתוכי
התלבטויות ישנות קופצות ועולות מתוך תהום השכחה
לחץ סטרס עומס מטורף בגוף ובנפש
ומה היא הדרך הטובה ביותר שלי להתמודד עם כל זה?
דמיון מודרך כמובן
וזה לא שלקחתי פסק זמן בתוך כל ההמולה, זה לא שהתבודדתי ימים
לא היה לי את הזמן לזה
אבל כל אימת שהרגשתי שאני הולכת ליפול (מהעומס), או שאני בצומת דרכים, שאלה, או מחשבות מיותרות
לקחתי לעצמי כמה דקות של שקט ונשימות
ובתוך כל העומס הצלחתי לטפל במטופלת חביבה אחת ועזרתי לה למצוא פתרון להתלבטות שהיתה לה.
ונתתי מתנה מאישה מדהימה אחת לאישה מדהימה אחרת לכבוד החג.
והמשכתי בעבודה בגן הילדים במלוא המרץ להספיק את מה שצריך ולהיות שם במאה אחוז בשביל הילדים וגם הצוות.
והיו תובנות.
הרבה.
על איך להמשיך להתנהל, ואיך לנהל את עצמי. מה אני יכולה ומסוגלת ומה לא.
ולמרבה הפלא ערב החג, בו ישבנו כל המשפחה לשולחן ליל הסדר עם עוד כ 250 נוספים בחדר האוכל בקיבוץ, היה נפלא ומצחיק וכייפי כמו שלא חוויתי זה שנים
אולי משהו בי משתחרר פתאום.
אולי התבגרתי ויש לי פרספקטיבות, אני פחות ביקורתית ושיפוטית כלפי עצמי וכלפי הסובבים אותי
כי אני זוכרת את עצמי תמיד מגיעה לערב הזה מותשת, בלי קול, עם קצה של סובלנות וסבלנות ובעיקר עייפה נורא.
והשנה, היתה לי אנרגיה למרות שעבדתי מאוד קשה עד ערב החג ממש. היה לי גם מצב רוח למרות שזה לא קל להיות רווקה בין כל אחי הזוגיים + ילדים, כשעוד מיליון עיניים מסתכלות עליך ואולי חושבות וואו איך היא ומה היא ומה היא עושה עכשיו... - ככה זה בקיבוץ...
אז דמיון מודרך תודה לך שאת עושה בנפש ובגוף שלי פלאות, מקדמת אותי בדרך, מורידה לי תובנות.
אני אוהבת את יכולת הכתיבה שלי שגרמה לי להצליח לכתוב דמיון מודרך אחד תוך 3 ימים והצליח להביא את המטופלת לתוצאות - הפכתי למדויקת יותר.
אני אוהבת גם את העבודה בגן, מלא אחריות, עומס מטורף בחגים, אבל הרבה סיפוק.
אני אוהבת להיות בחופש ובחג הזה היו לי 4 ימי חופש רצופים (!) באחד מהם אפילו נסעתי לבקר את אחותי :-)
ועכשיו אני מתחילה להתכונן לימי הזיכרון, לעצב, למחשבות שבאות איתו ולתקווה לעולם טוב יותר - היא תמשיך עד אינסוף.
