המרתון שאני לא רצה

גילוי נאות, יש לי בלוג. בסלונה. שפעם לפני שנתיים היה מאוד פעיל, כתבתי בו בערך פעם בשבוע, מהגיגי ליבי. זה היה המקום ההוא בו אני יכולה לפתוח הכל ולספר קצת על עצמי ולהביא את החיבור הזה לשיווק המאוד מאוד עדין שעשיתי. אז.

אחרי כמה זמן פייסבוק היה לי יותר קל, כלומר השיווק והכתיבה והחשיפה האישית שם נהיו לי זורמים וקלים ונעימים. ונשארתי. בפייסבוק.

ועזבתי את סלונה.

לפעמים אני חוזרת לשם, לבלוג שלי, כתבתי שם המון את עצמי ובמחשבה שניה זה היה תרגול לא רע.

והנה לפני כמה ימים מצאתי את הפוסט הזה שנכתב כנראה אחרי מרתון תל אביב לפני שנתיים, כולם כנראה דיברו על המרתון ולי נמאס שרק אני לא רצה בפייסבוק שלי אז כתבתי על המרתון של החיים שלי,

אני רצת מרתון,

לא, לא מרתון אמיתי כזה של 42 קילומטרים וכו’..

המרתון של החיים,

יש לי מטרה שלשמה הגעתי הנה, ואותה אני אגשים ובינתיים בדרך אני עוברת ולומדת ומלמדת אחרים להבין את עצמם פנימה, לחקור ולגלות מקומות נפלאים בחוץ וגם בפנים

הדרך שלי מלאת מכשולים ואני גוברת עליהם אחד אחד, מכל מלמדי השכלתי, ומכל אדם שאני פוגשת בדרך אני מסכימה לקבל את מוסר ההשכל,

מה באתם אתם ללמד אותי?

צניעות?

אהבה?

חמלה?

הכלה?

שלום ושלווה?

אומץ?

את המרתון הרציני הראשון שלי התחלתי לפני בערך 7 שנים

זו הייתה תקופה של תקיעות, עשיתי תואר כלשהו באוניברסיטה הפתוחה, וכלום לא התקדם, הרגשתי כמו שהרגשתי 4 שנים קודם לכ,ן שאני תקועה בבועה או לחילופין תקועה בפינת החדר ולא יודעת לאן לזוז אחורה קדימה שמאלה או ימינה.

אז התחלתי לחפש, מה יעזור לי לפוצץ את הבועה ולהגיע אל תהומות הנשייה שלי ולהאיר את כל הפינות האפלות?

מצאתי את עולם הצבעים, והרוחניות שתמיד שכנה בי קמה לתחייה, התעוררה מתרדמת החורף הארוכה שלה, כך שפתאום הבנתי מי אני באמת ומה אני צריכה לעשות בחיים האלו על פני האדמה.

מאז ומתמיד חלמתי, חלומות מוזרים, כאלו שכשמתעוררים בטוחים שיש להם משמעות עמוקה כלשהיא אבל לא בדיוק יודעים מה היא ואיך לגשת אליה, אז לא ניגשתי רק לפעמים חלקתי אותם עם סובבי, קרובי, משפחתי, מאוחר יותר אני מתחילה להבין שיש לי יכולות כלשהן ואני צריכה לפתח אותם בנושא, נו… הנה עוד תהליך בתוך תהליך בתוך תהליך

ואם לא הייתי מתעוררת מתרדמת החורף הייתי נשארת בצבע אפור כזה לכל החיים ומחפשת איך לזוז מהפינה הבועתית שלי.

אז לסיום הפוסט התהליכי הזה שעוד לא מצאתי לו שם אני רוצה להודות לכל אותן נשים ואנשים שפגשתי בדרך וגם לאלו שעוד אפגוש..

אני מודה לכן מעומק ליבי הפתוח עכשיו,

שאני מסתכלת לאחור אני רואה את הדרך, את תחילת המירוץ שסופו עוד לא נראה באופק, אבל בדמיון הוא כבר נמצא! וזה הכי חשוב, זו הדרך להגשמת חלומות

ועל חלומות נדבר בהרחבה בפעם אחרת.

<3

ובעודי קוראת את הכתוב אני מבינה איזו דרך מטאורית עשיתי בשנתיים האחרונות, למדתי שני קורסים, התבגרתי, התבגרתי והשתכללתי בטיפול שלי, למדתי מיליון דברים שלא ידעתי קודם - להקליט, להפיק סרטון, להיות אמיצה ולקחת סיכון,

אני ממשיכה לרוץ את המרתון ולחלום והמוני דברים שחלמתי מתגשמים מול עיני.

אז לחיי התגשמויות ושלווה.


Featured Posts
Recent Posts