פחדרון בארון, או איך לפרק את הפחד
אין לי מושג מה משך אותי לכאן,
לכתוב פוסט בבלוג, הבוקר, מכל הבקרים,
טוב ברור יש לי זמן פנוי, אז מה בשניה הוא יכול להתמלא בקריאת ספר, סריגה (כן, כן אני סורגת!) או סתם בשיטוט במרחבי הרשת או הדשא.
בסדר, אז עכשיו נותר לחשוב על מה לכתוב, כבר אין לי כח לדוש בעינייני היומיום המעייפים, המצב סטטי, שלום לא משתנה ואנחנו לצערי, חיים בפחד, חרדה, וטראומה תמידית.
אתמול חגגנו לאחותי יום הולדת, שוב היא כמעט הסיגה אותי בגיל (חיוכון)
פוסט הטראומה של כולנו והיותנו רחוק מהבית לשם שינוי במקום בו לא היינו קודם (הר הגילבוע המקסים) הכריח אותנו לדבר גם על דברים כואבים ומפריעים מהעבר-
חזרנו לימי המלחמה (צוק איתן) ולראשונה שוחחנו גם על הפחדים שלנו,
חשוב מאוד. למרות שבתרבות שלנו לא מקובל לדבר על פחד, אנחנו מקדשים את הגבורה והאומץ לא רק בחגים (חנוכה, ל”ג בעומר….)
דיבור על הפחד ואיתו מפרק אותו, מוכיח לו שהוא יכול להיות כזה קטן ומעצים אותנו . (תנסו את זה בבית)
והנה עוד סיפור על פחד שקרה לי לפני בערך שבועיים -
דיאלוג עם הפחד (כותרת קלישאתית ביותר, חכו!)
גשם שוטף
ואני צריכה להסיע את אבא שלי לאנשהו, המרחק הוא 15 דקות של נסיעה בעיקר בכביש ראשי, אוטוסטרדה.
על הכביש אני מוצאת את עצמי מתה מפחד – “שונאת לנהוג בגשם” אבל לפחות יש עוד מישהו איתי באוטו אז האחריות מתחלקת וגם הפחד.
בדרך חזרה אני לבד, בעצם לא לגמרי, אני לבד עם הפחד, אני ממש מפחדת הגשם חזק הכביש מלא מים ואני לא רואה כלום ממטר, ממש, אבל מוצאת את עצמי משוחחת איתו, עם הפחד,
אומרת לו שאני יכולה ואני אמיצה וזה קטן עלי, הרי כבר נסעתי בגשם שוטף ואפילו ברד ומזכירה לעצמי את הפעמים האלו ויודעת שזה אפשרי.
המחשבות שלי נודדות גם לאמא שלי שעל הכביש היא אולי גיבורה אבל יש לה פחדים שקשורים אליו ואלינו בהקשר של נהיגה ועוד…
המחשבות שלי משום מה נודדות גם לכל הסבים שלי כאילו כל הפחדים של כולם נוסעים איתי באוטו אבל אני גיבורה!
והפחד הזה הוא קטן עלי.
מזכירה לעצמי לנשום…
ואז הכל נראה יותר קל…
נגמר הגשם, השמש יצאה, הפחד הזה התאדה,
ובאו פחדים אחרים,
שקשורים לכסף, לעתיד, לזוגיות,
כל הזמן יש פחדים, לפעמים הם כל כך סמויים מאיתנו שאנחנו לא שמים לב שהם שם או מתייגים אותם בתור מחשב חולפת, אבל הזרע כבר נזרע, וככל שנשקה אותו הוא יגדל ויהיה לפחד או חרדה או חשש כבד.
ואז נצטרך או נרצה לטפל בו.
בתור התחלה אני מציעה לדבר עליו, לכתוב עליו ואותו, זה אומר לזהות. לזהות אותו ואת מה שמפעיל אותו.
כן, אני יודעת, אי אפשר להיות “ים של אהבה” כל דקה ודקה בחיים, אי אפשר לחיות לגמרי בלי פחדים, אלא אם את ממש ממש בשלב ההארה שלך…
אבל ברגע שנדבר עליהם תראו הם יתפוגגו קצת ועוד קצת ואז אולי ייעלמו, לכמה ימים חודשים שנים, בפעם הבאה שהם יחזרו או שיבואו במקומם אחרים אנחנו כבר נהייה מודעים, נדע איך לטפל בהם, או איך להיעזר במישהו כדי לפוגג אותם.
כמו תמיד אני מבקשת מכן לכתוב לי אם עלתה בכן מחשבה, סיפור או תובנה.
באהבה וללא פחד!
“החרדה היא אחד ממרכיבי האהבה, ואין להשימה בשל כך.” (פאולו קואלו, המגילה מעכו)
