האתגר שלי השבוע היה: עייפות לראות מבעד לקורים, להבין שיש עוד המשך יום ארוך לפני ולעשות אותו אפקטיבי כמו שאמור להיות, פעמיים הצלחתי להרים את עצמי מתהומות, לעלות על האוטו ולנסוע לסידורים, פעם אחת המשך יום עבודה עד 17:30 ופעם אחת השתלמות שנייה לפני שמיגרנה אימתנית מחסלת אותי. היא לא הצליחה! אין לי מושג איך עשיתי את זה או בעצם יש לי , לא ויתרתי. לא ויתרתי לעייפות, היתה לי מטרה והצלחתי להשיג אותה. רבות אני חושבת: שיהיו לי ילדים איך אצליח להישאר ערה אחריהם ולא להירדם, כי כשהעייפות

אז השבוע... קרו הרבה דברים.. מאז שכתבתי לכם פה לפני שבוע הפלאפון שלי הספיק ליפול עוד 7 פעמים ואז לשבות, כלומר הגיעה השבת אבל הוא הפסיק לפעול... מפה לשם ביום שלישי לקחתי אותו לתיקון..מסתבר שזה ממש לא אפשרי, או כדאי, לצערי.. כי אני כל הזמן הזה קיוויתי שאפשר לתקן, שיש ביטוח, אחריות , או משהו כזה, לא רק שהוא ישן, הוא גם לא שווה את התיקון. שהגעתי לחנות המוכר הציע לי כל מיני סוגים אחרים, ופריסות תשלומים וזיכרון כזה ואחר, אבל אני אחרי יום עבודה ארוך מדי ויותר מדי ילדים שובבים בתוך ג

אתמול בערב הבנתי. הבנתי שתמיד אני חייבת להגיע למטולה דרך אילת חייבת לעבור את כל המכשולים לפני הפסגה לאכול קודם את הביסקוויט ורק אז את הקצפת בקרמבו חתיכת תובנה. האמת, היא נמצאת בתוכי כבר שנים כנראה, ולאט לאט אני מקבלת אותה, זה התחיל שהבנתי שלא אצליח לסיים תואר באוניברסיטה, שניה לפני הסוף. אבל אהבתי רק את מה שאהבתי (נכשלתי בסטטיסטיקה א' ולא ניסיתי לחזור) אולי זה נשמע כאילו אני מרימה ידיים. אולי. אחר כך הלכתי ללמוד אימון רוחני ולא ממש הצלחתי לעסוק בזה. ודמיון מודרך ופרחי באך ובז